האם רוחב אופקים באמת מוביל להצלחה?

פוסט זה מבוסס על מחקר עומק שהרצתי בעזרת בינה מלאכותית. הטקסט נכתב בעזרת בינה מלאכותית ונערך על ידי אבי סלמון.

כולנו אוהבים את הסיפור על הגנרליסט. האדם הסקרן שמתעניין בהכול, מחבר בין תחומים רחוקים, ובסוף דווקא הוא זה שפורץ דרך. נכתבו על זה ספרים שלמים. אבל האם זה באמת נכון? הרצתי מחקר עומק שעובר על העדויות, וחלק מהתשובות הפתיעו אותי.

רוחב והצלחה הולכים יחד

נתחיל מהחדשות הטובות לחובבי הרוחב. הקשר בין רוחב להצלחה באמת קיים, והוא חוזר שוב ושוב, בתחומים שונים לגמרי.

זוכי פרס נובל במדע נוטים פי שלושה יותר מעמיתיהם לעסוק בתחביב אמנותי, ופי 22 יותר להופיע, לשיר או לשחק. בתחזיות, "השועלים", אנשים שחושבים רחב ומכמה זוויות, מנצחים בעקביות את "הקיפודים" שדבקים ברעיון אחד גדול. מאמרים מדעיים שמשלבים בסיס מוכר עם נגיעה קטנה מתחום אחר זוכים לפי שניים יותר ציטוטים. וספורטאים ברמה עולמית שיחקו בילדותם יותר ענפים, לא פחות.

נשמע מנצח. אבל יש בעיה.

קורלציה היא לא סיבתיות

זה ששני דברים הולכים יחד לא אומר שאחד גורם לשני. חלק גדול מהקשר בין רוחב להצלחה מוסבר בכלל על ידי גורם שלישי: אינטליגנציה כללית, תכונת האישיות "פתיחות", וסקרנות. אנשים מוכשרים וסקרנים גם מצליחים וגם נוטים לחקור לרוחב.

ויש גם כיוון הפוך. דווקא ההצלחה היא שמאפשרת את הרוחב. למי שכבר הצליח יש יותר זמן, כסף וביטחון להרשות לעצמו לשוטט בין תחומים. כלומר הרוחב הוא לא רק סיבה, הוא גם תוצאה.

המסקנה הכנה: רוחב הוא יותר סימן ותוצאה של יכולת וסקרנות, מאשר גורם מוכח להצלחה. יש לו כנראה תרומה אמיתית, אבל צנועה, ובעיקר בהקשרים מסוימים.

הבשורה הפחות נעימה: רוחב לא הופך אותך לחכם יותר

זאת אולי הנקודה הכי חדה במחקר. הניסיון להרחיב את המוח כדי להיות חכם יותר באופן כללי פשוט לא עובד.

כל ספרות "אימוני המוח", משחקי זיכרון, מוזיקה, שחמט, מראה כמעט אפס העברה ליכולות אחרות, ברגע שמנכים אפקט פלצבו והטיית פרסום. ללמוד שחמט יעשה אותך טוב יותר בשחמט. הוא לא יהפוך אותך לחכם יותר בדברים אחרים.

אז מה הרוחב כן נותן? הוא לא מעלה את האינטליגנציה הכללית, אבל הוא נותן לך יותר חומר, ויותר מגוון, לחשוב איתו. יותר אבני בניין שאפשר לחבר ביניהן בדרכים חדשות.

מתי רוחב באמת עוזר

כאן מגיע הרעיון שמסדר את כל הבלגן. יש הבדל בין שני סוגי עולמות.

בעולם "טוב", עם כללים יציבים ומשוב מהיר וברור, כמו שחמט, גולף, מוזיקה קלאסית או ניתוחים, דווקא העומק המוקדם והאימון המכוון מנצחים. בעולם "פראי", שמשתנה כל הזמן, עם משוב מאוחר ולפעמים מטעה, כמו חדשנות, מנהיגות, תחזיות ורוב עבודת הידע של היום, שם הרוחב מתחיל לעזור באמת.

ההבחנה הזאת, בין סביבה "טובה" ל"פראית", מיישבת כמעט את כל הסתירות. והמנגנון הכי מבוסס שדרכו רוחב עוזר הוא חיבור בין תחומים: לקחת רעיון ממקום אחד ולחבר אותו למקום אחר, יחד עם היכולת לגשר בין קבוצות אנשים שונות.

גם "10,000 שעות" זה לא כל הסיפור

אם אתם זוכרים את הכלל המפורסם של 10,000 שעות אימון, גם הוא מסויג. אימון מכוון מסביר כ-26 אחוז מההבדלים בביצועים במשחקים, 18 אחוז בספורט, ובמקצועות מורכבים פחות מאחוז אחד. כלומר רוב מה שמבדיל בין אנשים מוסבר בדברים אחרים. עומק לבד, מסתבר, פשוט לא מספיק.

מה זה אומר על איך כדאי ללמוד

כאן המחקר נוגע גם בחינוך, וזה החלק שהכי עניין אותי. הכיוון המרכזי פשוט: לטעום רחב בהתחלה, להוסיף עומק בהדרגה, ולא למהר להתמחות.

בילדות כדאי חשיפה רחבה, להרבה ספורט, אמנות ומדע. לא כדי "להעלות IQ", זה לא עובד, אלא כדי לגלות מה מעניין ולבנות בסיס. אחר כך מוסיפים עומק לאט, ושומרים על האפשרות להחליף כיוון בזול. מיון ילדים למסלולים מוקדם מדי דווקא מגדיל אי שוויון, בלי שום רווח בתפוקה. ובסוף, בעולמות "טובים" הולכים לעומק, ובעולמות "פראיים" שומרים על רוחב ועל קשרים גם בשוליים.

חשוב לי לומר ביושר: דווקא חלק התזמון הזה, מתי בדיוק לעבור מרוחב לעומק, נשען על עדויות דקות יותר. הכיוון נראה נכון, אבל לא הייתי מוכר אותו כוודאות.

מה לקחתי מזה

אז הגנרליסט שמנצח? הסיפור יפה, אבל הוא רץ קצת לפני העובדות. הרוחב הוא פחות קסם שהופך אותך למצליח, ויותר סימן של סקרנות ויכולת, עם תרומה אמיתית אבל צנועה. הוא לא עושה אותך חכם יותר, הוא נותן לך יותר דברים לחשוב איתם. והוא עוזר הכי הרבה כשהעולם מבולגן ומשתנה, בדיוק כמו עכשיו.